ספרו החדש של יעקב פפיאשוילי מאיר מחדש את התרומה הייחודית שלו לתחייה התרבותית של הקהילה הגרוזינית – וכל זאת תוך מבט רחב ומקיף שחושף תהליכים עמוקים, טלטלה רוחנית
השם כבר אומר הכל – ‘קם לתחיה עם מאֶפרו’. כמו בספריו הקודמים שב המחבר לשאיפה שלו להיות עד לתהליכים לאומיים שעברו על עמו, על קהילתו, להיות הצופה לבית ישראל שמביט מעל ומנסה לרדת למעמקי ההיסטוריה.
ספרו החדש של יעקב פפיאשוילי מאיר מחדש את התרומה הייחודית שלו לתחייה התרבותית של הקהילה הגרוזינית – וכל זאת תוך מבט רחב ומקיף שחושף תהליכים עמוקים, טלטלה רוחנית. עוף החול קם בדפים רוטטים של סיפורים סוחפים, קם מן האפר, קם לחיים. יעקב פפיאשוילי יודע ללכת לפני המחנה, לחוש הלכי רוח של תקופה, של רבים, להקים את ההיסטוריה מחדש באמצעות הפרוזה הנושמת שלו.
ראוי יעקב פפיאשוילי לברכה ולשבח על מכלול יצירתו. מדובר בסופר ופובליציסט ידוע, חבר אגודות הסופרים של ישראל וגרוזיה, חבר בארגון הישראלי אקו”ם (אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו”לים) מאז 1997.
היכרות על מכלול יצירתו, עם הפעילות הספרותית הנרחבת שלו, כל אלה מציבים אותו בגלריה הראשונה של סופרים שהגיעו אלינו מן הגולה – ובכוחם הספרותי ידעו לתת לכל זה ביטוי עז, להאיר את המתח בין גולה לגאולה.
מתח בין גולה לגאולה
קורות חייו הם עדות לסיפור הציוני, למתח בין גולה לגאולה: יעקב פפיאשוילי עלה לישראל בשנת 1996. נכון לעכשיו, הוא מחברם של ארבעה עשר ספרים, ביניהם שלושה ספרי שירה.
ספריו הרבים של פפיאשוילי זוכים לפרסום באתרי אינטרנט בגרוזינית וברוסית. יצירותיו אכן מיטיבות לפרוש יריעות חיים שונות, וכל זאת בכישרון ספרותי מיוחד: הסופר מצליח להציג סיפורי חיים שונים באמצעות מגוון של ז’אנרים ספרותיים.
יצירותיו של יעקב פפיאשוילי נעות בין היסטוריה יבשה לבין אנושיות רוטטת. כסופר יודע פפיאשווילי היטב לתבּל בסיפוריו אגדות ומיתוסים בצד עובדות היסטוריות, וכל זאת כדי לדלות מן המציאות ומן העלילה תובנות אנושיות.
פפיאשוילי ידוע ככותב פרוזה, אבל זכה לגדולה גם ככותב שירה וגם ככותב פובליציסטיקה. קחו לדוגמה את ספר שיריו שפורסם בגרוזיה בשנת 2010, ותרגישו מיד בעוצמתו, בחיוניות לירית מרשימה. הביקורת התפעלה במיוחד מן הפואמה הדרמטית המבוססת על ההיסטוריה האמיתית של גרוזיה בנוגע לבעיית אבחזיה.
מפעלו הספרותי של פפיאשווילי מגוון ומרשים: היוצר המחונן הגיע להישגים גם בתרגומים – כך, למשל, תרגומי שירים של משוררים ומשוררות מליטא ולטביה. בקובץ תרגומים זה נכלל שיר מרשים מאוד לזכרו של יצחק רבין ז”ל, “פעמוני האבל”, אשר נכתב בנובמבר 1995 ופורסם יחד עם שירים אחרים של המחבר בעיתון “עלייה מגרוזיה” בשפה הגרוזינית. בעצם, באותו העיתון פורסמו בשנות 1989 – 1991 כמעט כל עבודותיו של פפיאשוולי, ובאותה עת זכה לפרסום הרומן “האגדה הגרוזינית”, שיצא לאור בעשרים הגיליונות של העיתון במשך שלושה חודשים. יצירותיו הרבות זיכו אותו בכבוד רב ובפרסים.
בשנת 2014, העניקה אגודת הסופרים בגרוזיה ליעקב פפיאשוילי את פרס הכבוד על שם איוואנֶה מצ’אבֶּלי על יצירותיו הספרותיות והפובליציסטיות ותרגומיו שפורסמו לאחרונה.
היסטוריה מבקשת לספר את הסיפור שלה
יצירותיו של יעקב פפיאשוילי מטלטלות אותנו, הן נעות בין היסטוריה יבשה לבין אנושיות רוטטת. כסופר יודע הוא היטב לתבל בסיפוריו אגדות ומיתוסים בצד עובדות היסטוריות, כדי לדלות מן המציאות ומן העלילה תובנות אנושיות.
לצד הסיפורים והנובלות, ראוי לתשומת לבנו הרומן הראשון שלו, “האגדה הגרוזינית”. עלילתו של הרומן מעניינת מאוד. בעיקרה היא נשאבת מתוך הכרוניקה הגרוזינית “כארתליס צחוברבו”.
הרומן “האגדה הגרוזינית” פורסם בשעתו בכתב עת לאמנות “גַנתיאדי” מס’ 2, ב-1989, והספר יצא לאור תחת כותרת זהה בעיר טביליסי בשנת 1991. במשך כמה שנים, זוּמן מחבר הרומן מספר פעמים לבירורים בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הגרוזינית, הן בתקופת כהונתו של שוורדנדזה, והן של פטיאשוילי. סיבות הזימונים היו קשורות לקשיים בהקצאת נייר להדפסת הספר וגם עניינים אידיאולוגיים מסוימים הקשורים בתוכן הרומן. לזכותו של המחבר ניתן להיאמר, שנכתבו ביקורות חיוביות רבות מאת סופרים גרוזינים גדולים. צוין, כי ספר זה הוא הניסיון הראשון להחיות את ההיסטוריוגרפיה הגרוזינית העתיקה.
מי שקורא את יצירותיו של יעקב פפיאשוילי חש בסערה הבלתי פוסקת: יש רוח חזקה הנושבת בין הדפים: הקוראים עדים לעוצמת הכתיבה. לספרות יש כוח, ספרות במיטבה יכולה לשאת על כתפיה זמן ומקום, דורות ומרחבים. לספרות יש יכולת לתת לעולם שחלף ביטוי שיוצר אותו מחדש. קלוד לוי שטראוס כתב פעם שיצירה גדולה – יש בה מעין שיקוף של מעשה הבריאה. ספרות טובה נושאת בחובה דרמה גדולה, יקום שקם לחיים. היא יודעת לצייר לנו גם בניין וגם חורבן.
בשנים 1998 – 1999 בישראל, יצא לאור בשפה הרוסית ספר נוסף של המחבר: “שתי תמונות מחייו של מלון ‘גגריפשי”. בין הביקורות המרשימות שפורסמו, יש לציין את הערכתו של הסופר ומבקר הספרות הישראלי הידוע, לאוניד פינקל, ויש בה שבח ליעקב פפיאשווילי. כאן בולטת השקפתו המקורית:
“הסופר המקצועי שפרסם שישה ספרי שירה ופרוזה בשפה הגרוזינית, יעקב פפיאשוילי, כתב רומן חדש בישראל. זהו ספר על התוהו ובוהו הטרגי, שאליו נקלעה גרוזיה. ביצירתו החדשה של המחבר אנו מוצאים רחמנות נוגעת ללב ורוח גאווה, אשר מקרבות בין הגרוזינים לישראלים. יעקב פפיאשוילי אוהב את גרוזיה ואוהב את ישראל. עבודותיו מעידות גם על ההיכרות העמוקה עם ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל. בפרוזה של הסופר יש הרבה שירה. לעתים היא דומה לצלילי שופר, כאשר המנגינה אינה כבר מוזיקה אלא רֶטט, והיא נשמעת וחודרת אל תוך פינותיו הנידחות ביותר של הלב. הדמויות של הרומן משכנעות את הקורא, שניתן ללמד כל אחד לעוף, לעוף גם לאחר התעוררות משֵינה”.
המהפכה האנושית נחשפת דרך הסיפורים
בסיפוריו של יעקב פפיאשוילי אנו מוצאים את תמצית הפילוסופיה של המהפכה האנושית: בין שברי העלילה אנו עדים לאמונות, שעומדות במבחן המציאות, למאבקים דרמטיים שסופם מפתיע. דמויותיו של יעקב פפיאשווילי סוחפות אותנו בעוצמתן.
כשאתה קורא את מכלול יצירתו, את חש שהיסוד לכל ההתעוררות הלאומית ומאבקי הקיום היה טמון כבר בסיפור קדום שלי – “ייבוש הים” – באותו סיפור נחשפת התובנה של הסיפור בקונפליקט בין היהודי לאויבו: הרבי הזקן מצליח להדהים את הקצין הגרמני האכזרי בפרשנות מקורית משלו המבוססת על חוקי הטבע, ויש בניצחון הרוחני דרך הצלה: הסיום מעיד על כוחה המר של המציאות.
הסיפור “ייבוש הים” זכה בתחרות הספרותית בשנת 1972 ובאותה השנה פורסם בעיתון “כותאיסי” (העורך גיבי מפיסאשוילי). הסיפור הוכר כאחת היצירות החזקות ביותר של ספרות העולם להגנה על העם היהודי מפני האנטישמים ושונאי הזרים. “ייבוש הים” נכלל בספר הראשון של הסופר “הבה נגילה” (1988).
הביקורת שפורסמה על יצירותיו בשנים 2007 ו-2012, הייתה כעין מחווה של כבוד ליוצר, ובעיתון “חדשות השבוע” פורסם מאמר רצוף שבחים על מכלול היצירה של פפיאשווילי. הדגש במאמרים היה על יכולתו של המחבר לשלב עדויות אותנטיות ויסודות של זהות יהודית, חוויות ילדות והתמודדות עם המציאות המשתנה.
לשבחים זכה הסופר על עבודות מונוגרפיות רבות היקף – כך למשל, עבודה מקיפה על חייו ופועלו היצירתי של המשורר והמתרגם המעולה, בוריס גפונוב. יעקב פפיאשוילי תרם לחקר הפואטיקה של שותא רוסתוולי וגלקטיון טאבּידזה, הוא עוסק בנושאי הבלשנות על בסיס חקר היחסים הגרוזיניים-יהודיים מאז ימי קדם ועד ימינו.
בסוף שנת 2014 יצאה לאור יצירתו המרגשת של יעקב פפיאשוילי “ירושלים – תביליסי” (תרגום נובלות של הסופר הגרוזיני המפורסם, רֶוואז מישוולאדזה, מגרוזינית לרוסית ולעברית). את התרגום הרוסי ביצע יעקב פפיאשוילי, ואת התרגום לעברית עשה איגור שלמן.
לדעתי, הספר “ירושלים – תביליסי” ראוי להמחשה תיאטרלית או קולנועית. לפני שנתיים זכה המחבר לכבדו רב לאחר פרסום ספרו ‘כציפור נמלטה מפח יוקשים’. מי שרוצה להבין את התהליכים הרוחניים שמעבר לעלייה הרוסית לישראל – ייטיב לקרוא את יצירותיו של פפיאשווילי, והרומן ‘כציפור נמלטה מפח יוקשים’ עושה זאת בדרך מרטיטה ומרגשת. אותו ספר יצא לאור בשתי ספרות, עברית ורוסית. שם הספר הוא בעקבות הפסוק בתהילים קכ”ג: “… כְּצִפֹּור נִמְלְטָה מִפַּח יֹוקְשִׁים”.
לקום מן האפר, לקום מן השבר
בספרו של פפיאשווילי “קם לתחיה כעוף החול מאפרו” אנו לומדים על חבלי העלייה של יהודי רוסיה, על דרך הייסורים שעברו בימי המשטר הסטליניסטי ובמשטרים שבאו בעקבותיו. מדובר ביוצר שעוקב ביצירותיו אחר הלכי הרוח של דור שלם, אחר לבטים וקשיים ומשבר זהות.
מי שקורא את ספרו החדש של יעקב פפיאשוילי, ‘קם לתחיה כעוף החול מאפרו’ וכן ברומנים הקודמים שלו חש את רטט הזמן: העלילות של ספריו חושפות משברים וגלים של תקופה ושל דור, והקורא חש, שהוא מיטלטל על גלים שוצפים, עד להתרחשויות היסטוריות בעֵין הסערה, צופה לרוח האדם, נחשף לחידת הקיום, לסיפורם הטרגי של העמים הנסחפים בגלגלי המהפכות: כמו-כן אנו עדים לפכים מחייהם של העם הגרוזיני, העם הרוסי, ולשברי תעודה על מצבם של היהודים בתוך האוקיינוס הסוער.
פפיאשוילי פוקח ביצירותיו את אוזנינו לאותם קולות, שכמו נשכחו, שכמו נדחקו אל מתחת לעור התוף של העולם, וסיפוריו נותנים פירוש לאגדות שהיו, לעובדות שהלכו והסתבכו, והתובנות שרוחשות כובשות אותנו, שוברות לבבות. סיפוריו של הסופר והפובליציסט אכֵן יודעים לטמון בקרבם נשמה יהודית, לחן מיוחד, שיש בו עדות ממעמקים לגורל היהודי.
יעקב פפיאשוילי הוא סופר ופובליציסט מחונן, ואשרינו שיש בתוכנו נציגים לתפוצות שונות שיש בכוחם לספר חוויות של כוחות רוחניים שטלטלו את עמנו לעבר הגאולה.
.על ספרו של יעקב פפיאשוילי ‘קם לתחייה כעוף החול מאפרו’, הוצאת – 2018, 500 עמודים.
תאריך: 03/07/2018 | עודכן: 03/07/2018
იაკობ პაპიაშვილის ახალი წიგნის შესახებ წერს ისრაელის ახალი ამბების ინტერნეტ გამოცემა NEWS1ISRAEL.
წერილს ხელს აწერენ ცნობილი ებრაელი პოეტები და მწერლები გერცელ ხაკაკი და ბალფურ ხაკაკი.
***
საქართველოს მწერალთა კავშირის გაზეთი “მწერლის გაზეთი”, 2018 წ., 8 ნოემბერი, N15, 15ნოემბერი-15 დეკემბერი.
***
იაკობ პაპიაშვილის ახალი წიგნი ” აღსდგა ვითარც ფენიქსი თავის ფერფლიდან” ებრაულ, ინგლისურ და რუსულ ენებზე გამომცემლობა “A.B.C. ნეთანიამ” (ისრაელი) 2018 წლის ივლისში გამოსცა.
ინტერნეტ მკითხველებისთვის ამ წიგნიდან რამდენიმე ნაწარმოებს ვაქვეყნებთ.
Nobel Prize
The will made by Alfred Nobel on the 27th of November, 1895 in Paris, concerning the award in his name, specifically said: “Distribute the awards among to those who greatly contributed their bit to the mankind during the previous year.
His wish ended with the words, “My initial wish is not to take in to consideration the nationalities of the candidates.”
One of the five points of the will says that “The Nobel Prize of Peace means the destruction of slavery, unity of nations, diminishing the size of the existing armies and assistance in holding the peaceful congresses”.
The Union between Sweden and Norway was broken in 1905 and since then the Norwegian Nobel Committee has been responsible for the awarding the Nobel Prize of Peace. As for the Swedish organizations, they are responsible for the last four awards.
Some absurd cases occurred in the history of the awarding the Nobel Prize of Peace. Here can be brought as an example the leader of the OUP (Organization of united Palestinians) Yasser Arafat, who in 1980 declared that he perceives the world by the Jews extermination as well as their government. As another example can be mentioned Cordell Hull who refused to give refuge to the Jewish refugees in the 1939 and sent them to Europe where they found their death.
After the Munich’s agreements had been concluded (called as Chamberlain-Hitler agreements), Czechoslovakia was deprived of independence and that actually became the reason of the Second World War. This made mass media really qualify him as a peacemaker. And it might have happened that he got the Nobel Prize, if he hadn’t attacked Poland. Here must been mentioned that Hitler had no intentions of getting this prize, since he strictly interdicted in 1937 that the citizens of the Third Reich were given any prizes.
Some great leaders as the President of the USA Franklin Delano Roosevelt, the Prime Minister of Great Britain Winston Churchill and the Generalissimo Joseph Stalin (twice – in 1945 and 1948) were also nominated to the Nobel Prize of Peace for the triumphant completion of the Second World War”.
There is same delusion regarding Stalin’s nominating to the Prize of Peace. It was the Norwegian historian Galdvan Kocht who nominated for election Stalin for getting the Prize of Peace for his deserts in the victory over the Fascism Germany. This fact hasn’t roused any misunderstanding, Nothing is known about Stalin’s second nomination to this Prize. Three years have already passed since the war finished. The people started a new peaceful life.
That means that, the second nomination to this prize couldn’t be at all connected with the completion of the Second World War. Unfortunately, the mass media keeps silence concerning this dilemma.
The Czechoslovakian professor Vladislav Reeger has a clue to this issue. It was he, who presented in 1948 the head of the USSR for the Nobel Prize of Peace. It was mentioned, that Czechoslovakia helped Stalin to make his dream come true that is to establish the Jewish Government in their historical homeland.
It stays unknown whether this was the real reason for not nominating Stalin to the Nobel Prize of Peace for the second time.
In 2009, the president of the USA Barack Obama got the Nobel Prize of Peace. What for? It stays incomprehensible. He has just been elected the president of this Great country, so when had he time for such desert the New York Times called this decision as “shocking and paralyzing from amazement”. Was the Norwegian Committee afraid of anything?
In the 90-s Mikhail Gorbachev got the Nobel Prize of Peace for the downfall of the USSR. It has to be mentioned here Ronald Reagan’s role in this affair. It was he who called the USSR as the “Empire of Evil”.
We are soon going to be the witnesses of the new miracle of the 21st century, which is going to happen on the 70th anniversary of the Jewish Government in Israel/ Jerusalem will be officially named the capital of the Sovereign Government of Israel.
Serving this as a background, we express our wish that the Jewish people, all the citizens of Israel will nominate for election the 45th President of the USA Donald Trump to the Nobel Prize award/ notwithstanding Hamas, Hezbollah, Iran and the Arab coalition of the Organization of United Nations.
For this purpose, this article was written in December 2017.
Нобелевская премия
В завещании Альфреда Нобеля от 27 ноября 1895 года (Париж) о присуждении премии в его честь, в частности, сказано:
«…распределять (средства из фонда Нобеля — Я.П.) в виде премии тем, кто в течение предыдущего года принес наибольшую пользу человечеству».
В конце этого завещания Нобель отметил:
«Мое особое желание заключается в том, чтобы при присуждении премии не принималась во внимание национальность кандидатов».
Один из пяти пунктов завещания гласит:
«…сплочение наций, уничтожение рабства, снижение численности существующих армий и содействие в проведении мирных конгрессов» — это и есть Нобелевская премия мира.
в 1905 году Шведско-норвежская уния была расторгнута. С этого момента Норвежский Нобелевский комитет отвечает за присуждение Нобелевской премии мира, а шведские организации ответственны за остальные четыре премии.
В истории присуждения Нобелевской премии мира было немало нелепых случаев. В качестве одного из наиболее ярких примеров можно назвать лидера ООП Ясира Арафата, который в 1980 году заявил, что мир для него означает уничтожение евреев и государства Израиль, а также бывшего госсекретаря США Корделла Халла: он в 1939 году отказался впустить в США и отправил на верную гибель в Европу 900 еврейских беженцев.
в 1938 году, после заключения мюнхенского соглашения (Чемберлен – Гитлер), которое лишило Чехословакию независимости и фактически стало началом Второй мировой войны, международная пресса действительно назвала Адольфа Гитлера миротворцем, и он получил бы Нобелевскую премию, если бы в 1939 году не напал на Польшу. Однако, Гитлер даже не намеревался брать эту премию, так как в 1937 г. Он строго запретил гражданам Третьего рейха получать какие-либо премии извне.
За победоносное завершение Второй мировой войны и на уничтожение фашизма на Нобелевскую премию мира выдвигались президент США Франклин Делано Рузвельт, премьер-министр Великобритании Уинстон Черчилль и генералиссимус Иосиф Сталин (дважды — в 1945 и 1948 годах). Ни один из них премию мира не получил. Черчиллю дали Нобелевскую награду по литературе в 1953 году, после смерти Сталина, за книгу «Вторая мировая война».
Имеются некоторые заблуждения в связи с выдвижением Сталина на премию мира. Его кандидатуру за победу над фашистской Германией предложил норвежский историк Гальдван Кохт. И это не вызывает никакого удивления. Но зачем Иосифа Виссарионовича Выдвигали на эту премию вторично, неизвестно, ведь прошло более трех лет, война осталась позади, люди начали мирную жизнь… Поэтому вторичное выдвижение Сталина на одну и ту же номинацию никак не могло быть связано с окончанием Второй мировой. К сожалению, средства массовой информации об этом молчат. Но разгадку этого нам помогает узнать чехословацкий профессор Владислав Ригер; именно он в 1948 году выдвинул главу СССР на соискание Нобелевской премии мира зато, что Сталин с помощью Чехословакии сумел осуществить свою давнюю мечту о создании еврейского государства на исторической земле евреев.
…Было ли это причиной того, что Иосифу Виссарионовичу было вторично отказано в получении Нобелевской премии мира? Неизвестно.
В 2009 году Нобелевскую премию мира получил президент США Барак Обама. За что? Непонятно, в чем его заслуга, ведь он только что был избран президентом этой великой страны. Газета «Нью-Йорк таймс» назвала это решение «парализующим от изумления». Неужели в Норвежском Нобелевском комитете чего-то боялись?
В девяностые годы Нобелевскую премию мира получил Михаил Горбачев за развал СССР. Кстати, в этом ему помог Рональд Рейган, который этот Союз назвал «Империей зла».
Скоро, к 70-летию образования еврейского государства, в Израиле произойдет новое чудо, уже 21-го века: Иерусалим официально будет назван столицей «суверенного государства» Израиль.
На этом фоне, мы предлагаем, чтобы еврейский народ, все граждане Израиля — вопреки ООП, Хамасу и Хизбалле, вопреки Ирану и арабской коалиции ООН — выдвинули кандидатуру 45-го президента США Дональда Трампа на Нобелевскую премию мира.
С этой целью и была написана данная статья в декабре 2017 года.
Великий Моурави
Иран (аятолла Али Хаменеи) рассматривает еврейское государство как незаконный оккупационный режим и угрожает Израилю «кошмаром». К сожалению. они забывают о том, что каждому Шах-Аббасу сопутствует свой Георгий Саакадзе!
Битва, известная как «Марткопское сражение», произошла в месяце марте 1625 года, на поле Марткопи. не так далеко от города Тбилиси. Шах Аббас I послал стодвадцатитысячную армию с целью опустошить Восточную Грузию, переселить ее жителей в пустынные районы Ирана, а туда заселить мусульманские (кызылбани) племена. Под предводительством великого полководца Георгия Саакадзе вся армия Шаха Аббаса I была полностью разбита, и его основной план захватить Поволжье был сорван. К сожалению, об этом не упоминает ни один историк – ни грузинский, ни русский.
…В 1941 году, когда гитлеровцы стояли вблизи Кремля, на расстоянии 34 км, в Кремль вызвали режиссера Михаила Чиаурели. Сталин дал ему задание в кратчайший срок, в течение шести месяцев, снять пафосный фильм «Георгий Саакадзе» по сценарию Анны Антоновской и Бориса Черного.
Фильм вышел на экраны СССР в 1942 году, когда гитлеровцы были отброшены от Москвы на 250 км.
The Grand Mouravi
Iran (Ayatollah Ali Khamenei) considers the matter of the Jewish state as an occupational regime and threatens Israel with a nightmare. Unfortunately they forget that each Shah Abbas has his own Giorgi Saakadze.
Not so far from the city of Tbilisi there happened a battle in March 1625. It took place on the war field Martqopi and since then has been known as “The Martqopi Battle”. 120 thousand soldiers were sent by Shah-Abbas I in order to devastate the Eastern Georgia, resettle its population to the Iranian deserts and then settle these places with the Muslim (the Qizilbash) tribes. But his army was completely defeated under the leadership of the great Georgian commander Giorgi Saakadze. And thus Shah-Abbas’s plan to seize Povolzhye (the Volga region) failed. It’s a pity that neither Georgian nor Russian historians have ever mentioned this fact.
It happened in the year of 1941 when the Hitler army was within 34 kilometers distance from Kremlin. Stalin called the director Mikheil Chiaureli and gave him an assignment to shoot a pathos film according to the screen version of Anna Antonovsky and Boris Chory. The film had to be made within the shortest six months.
The film appeared on the screens of the USSR in 1942 when the Hitler army was thrown back from Moscow at 250 kilometers distance.
(Translated from the Russian by Mark Papiashvili)
Яков Папиашвили
член Союзов писателей Израиля и Грузии
лауреат премии им. Галактиона Табидзе и Иване Мачабели
იაკობ პაპიაშვილის შემოქმედება 